אם תשוב האניה אחרי ימים שנים — תסע בחברת חבריה, אביה ואחיה. ובמכתבה היא כותבת לאהרן: ״אני רוצה להיות האחרונה — ולא הראשונה — העוזבת את העבודה״...

אבדת אבשלום קשה לשרה ולבה שותת דם. הנה מכתביה לאחיה ולאחותה, לאהרן, לאלכסנדר ולרבקה:

״-— קשה לי יקירי גם להזכיר בשורותי אלה את אסוננו הגדול. כה איום הוא ונורא, ונחמה אין. רק דבר אחד אומר לך, כי חזקה אני מברזל ומאובנת מאד מאד, לא פללתי שימצאו בי כוחות כאלה. יש רגעים, שאני חושבת את עצמי למין דבר שאין בו רוח חיים, כי איך אוכל להבליג על קרבן גדול שכזה? אפשר שיש לבקש את הסבה בעבודה המוטלת עלי, כי רוצה אני להמשיך את אשר התחיל היקר לנו. כן, רק להמשיך רוצה אני, ונקמה — נקמה גדולה,

הן בפראים של המדבר והן באלה שבהרים — —״

ובמכתבה לאלכסנדר ורבקה אהרנסון מיום 14.7.1917, שהיו עוד באותו הזמן באמריקה, כותבת היא:

״... רוצה אני להתחיל באבשלום היקר, רוצה אני לספר לכם בפרטות מה שקרהו, כי כפי שאני רואה אין אתם יודעים את הפרטים על חביבנו המת. קשה לספר, כי הלב נקרע לגזרים והצער איום וגדול מאד מאד. יקירי, את אבשלום הכרתם למדי ואתם יודעים כמה עמל וטרח הנער הזה כדי לבוא במו״מ עם האנגלים לטובת עניני היהודים וא״י. הלא ידועה לכם הצלחתו להגיע מצרימה ולשכנע את האנגלים. והנה בשובו

לא״י לירה ארצישראלית, או לארץ ישראל

בתקוות טובות, נפסק פתאם הקשר, בלי שידע איש את הסבה. יקירי, קשה לשאת את האסון שלנו, הוא חוק ועמוק מאד.

״חביבנו יצא לדרך עם עוד ידיד אחד (דוקא בעל משפחה) האוהב להסתכן ולא להתחשב עם כל. הם שמו פעמיהם לדרך, ובמדבר נתקלו בפטרול של בידואים ותורכים, שירו עליהם ורדפו אחריהם, והיקר נפל חלל. השני רק נפצע שלשה פצעים וברוב עמל הגיע עד התחנה האנגלית ויעבירוהו מצרימה. שם נפגש עם אהרן, שכב בבית החולים, ואחר שהבריא שלחו אהרן הנה לעבוד ולהמשיך את עבודת הקודש שלנו, שעליו שפך את דמו ונתן את חייו הצעירים. הקרבן גדול יותר מדי. ואם גם נצליח בעבודתנו וישועת ישראל תבוא על ידי הקרבן שהבאנו, גם אז יקירי, לא אמצא נוחם. כנראה, כך הוא מזלם של כל השואפים והעובדים לטובת עמם וארצם!

״— אני פה לוקחת חלק גדול בעבודה ואין אני חוששת לסכנה, העבודה חשובה ויקרה לי. אהה, לו זכה יקירנו לשמוע את הבשורה הטובה שלנו הבטיחו את ארץ־ישראל! מה לא היה עושה מרוב אושר, ואנחנו זכינו לזה בזכות רעיוננו וראשו שהוא סכן״. — — —