מכתבה של שרה נכתב, כאמור לעיל, ביום 14.7.1917 (והקורא מתבקש להשוות תאריך זה אל תאריך אחר, 2.11.1917). שלשה חדשים וחצי קודם כבר ידעה שרה — כפי שמובן מאליו, ידעה זאת מאהרן אחיה, והיא מבשרת בשורה טובה, ש״ לנו הבטיחו את ארץ־ישראל ״!

העובדה, שהצהרת בלפור ידועה לאהרן ולשרה קודם לפרסומה, משמשת עדות לחלקו ולעבודתו של אהרן בענין זה. הנה כך כותבת שרה בפירוש: ״ ואנחנו זכינו לזה למען רעיוננו ״.

קצו הטרגי של אבשלום פיינברג מגדיל את החלל. נדמה כי מותו השרה על עבודת ״נילי״ רוח אבל וצער. הוא, שהיה הרוח החיה והפועל, ואשר לא ידע אימת סכנה ובז לה, הגדיל במותו את החלל. מותו של אבשלום מגביר בנפשה של שרה עוז לעבודה.

ציור נאמן רושם לזכרו אורי קיסרי (״תשע בערב״,16.1.41):

״— — שני אנשים, שני בידואים, הולכים וקרבים, כשהם משקיעים רגליהם בחול. צעדיהם קלים, חרישים כצעדי חתול, מהירים. הם אינם פוצים פה. לאיזה צורך? — עין רומזת, שפתים מחייכות — כך יבינו איש לשון רעו האלמת.

״מתחת לעביות, מבעד לכפיות — דולק נר התמיד... יהודים הם אלה הבידואים;

אבשלום ויוסף

יורדים מצרימה.

״ישראל־שמרד־במלכות הוא, המתקדם עתה בחולות המדבר, מרד במלכות הזדון והרשע ופניו אל חילות השחרור, אל צבא האחוה והשויון אשר שם, מעבר לתעלה. עוד מעט, עוד מעט וקו הגבול האנגלי ילחך מגפיהם. וישראל הולך וקרב, הולך וחוצה בשני לבותיו ובארבע עיניו את שכבות החול, חותך את הלילה הסמיך, נושב בהבל הפיות החמים על פני הדממה הצוננת של המדבר האפל.

״עוד הערב דרכו על אדמה יהודית;

רוחמה , האחרונה, הדרומית בנקודות הישוב היהודיות. עם שקיעת החמה עזבוה ויצאו לדרכם. חפירות־הגנה וחילות־משמר תורכיים עברו אחר זה וכך הגיעו עד

לשיך־זוביד , כמעט בחזית האנגלית.

״צהלה פורצת מחזהו של יוסף:

״— אבשלום, המטרה הושגה!

״— לא עדיין! — משיב אבשלום — ואף כשתעמודנה רגלינו בקו האנגלים — טרם השגנו המטרה... עלינו יהיה עוד לשוב על צעדינו ולחזור ולשוב אל עמק הבכא, שתים שלוש וארבע וחמש ועד בלי סוף... כי הן מטרתנו אינה