להציל מעמק בכא זה את עצמנו ובשרנו... כי הן קדשנו עצמנו, יוסף, להפוך את הבכא לשמחה למען עמנו כולו... ויהיה עלינו להביא את הגואל, כי הן ידעת את עמנו... הוא לא יגאל מאליו, בכחות עצמו.. ועלינו יהיה לגאול את כל הרעבים והצמאים, כל המוכים והחולים, כל האומללים, ואף את אלה שעפרונו בעפר ועוד יעפרונו כהנה וכהנה, מחר ומחרתים... בעל כרחם יהיה עלינו לגאלם ולהוציאם מעבדות לחרות, מחשכה לאורה...

ושוב יאלמו וידרכו בדומיה בחול השוקע.

״-— נע במזרח משהו. החשכה רפתה זעיר שם זעיר שם. בעקבות הלילה הגווע החלו נולדים דמדומים חורורים־סמוקים... השחר עומד לבקוע. ולפתע מתאבך עמוד חול ושלושים סוסים מגיחים מן המארב, כשרוכביהם שואגים מלחמה.

״שני היהודים כורעים על ברכיהם. באקדוחיהם עליהם לעמוד על נפשם, על נפש ״מטרתם״, רעיונם הקדוש; לעמוד בפני להקה מזוינת זו של שלושים בידואים. קרן אחרי קרן עולה השמש. כדור אחרי כדור, דועכים החיים באקדחים היהודים. אבשלום נפגע... יוסף נפגע... לא, אבשלום אינו יכול לזוז... לא יתכן למלט את נפשו. ״עשה מאמץ, אבשלום... הגבול האנגלי קרוב״... בנו של לולק מניע ראשו בשלילה. ״הציל אתה את נפשך״ — יאמר לחברו. לישנסקי אוזר שארית כחותיו. הדם שוטף מתוך פצעיו, אך הוא זוחל, גורר את עצמו במורד־הגבעה המסתירה אותו מעיני השודדים.

״בפעם האחרונה יסוב ראשו לראות את רעו. הלה מחייך אליו. הנה הוא מקשיב, מאזין... ובין נפץ לנפץ של כדורי הבידואים המוסיפים לירות הוא קולט: ״אמור לאהרן...״ הוא רואה את ראשו של אבשלום צונח. ״אמור לאהרן״... — מה עלי לאמר לאהרן, אבשלום?

״לישנסקי מוסיף לזחול ולהתרחק מן המקום. כחותיו הולכים וכלים, אך הוא חי, הוא מרגיש את הלהט, את הקדחת בעצמותיו — מה טוב! חי הוא. ״אמור לאהרן...״ מה עלי לאמר לאהרן, אבשלום ? — ולפתע הוא מבין, מעלה ומשיג; ״אמור לאהרן, כי עד הסוף, עד הקץ, עד גבול המות נשאר תלמידך נאמן לרוחך ולא הכזיב את אמונך בו. הוא נשאר עד הסוף אותו האביר אשר אהבת, ״האביר לבלי חת ולבלי דופי״ כאשר קראת לו בלשונך...״ — — —

״בשעות הבוקר הראשונות מוצאת פטרולה אנגלית את לישנסקי הפצוע, מתעלף, מעבר מזה של הגבול הבריטי.

״אמור לאהרן...״ – הוא מדובב בחום הקדחת.

״— — עכשיו פונה המקום. לישנסקי נעלם מזה והבידואים מזה. עתה אחד אבשלום בכל רחבי אופק המדבר. הוא מרגיש את האדמה הלחה מתחתיו. דמו מתמזג עם הטל...