״איזו דממה! איזה שמים נישאים ואיזו שמש רחוקה רחוקה! יודע הוא, כי הנה יצעד לקראת שדרות הנצח, כי על מפתן הנצח הוא שרוי עתה.

״לא, הוא אינו בוכה. לפניו עולה דמות אבא; אביו, שהיה מתגאה ואומר: ״הולדתי את אבשלום כשהוא משולל לחלוטין אינסטינקט הפחד... ילדי זה אינו יודע מה טיבו של פחד!״ כן, צדקת, אבא!... מסתמא כך יצאתי לאויר העולם...

״פצעו אינו מכאיב לו. טפה אחרי טפה הוא רואה את דמו ניגר. מוזר... נדמה לו, כי כל טפה כשהיא ניגרת, היא נקודת אור, גרגר נשמה מגופו המחוץ.

״הוא מוסיף לשכב בעיניים פקוחות. פקוחות הן לרוחה, כאילו היו חוריהן מורחבים וקרועים אל האין־סוף. לא עיניים — אופקים הם.

״הוא בודד עתה. הוא מבין, הוא מרגיש, כי זה קץ המסע, כי זה שיא גורלו... איש לא יעטפנו תכריכים במקום הזה, איש לא יסתום עליו הגולל. המדבר, המדבר הסודי, המחריש – קברו.

״— — שיניו נושכות בשפתו התחתונה. לא, הוא אינו בוכה. התאזר, אביר ללא דופי! אך אמור, אבי, מה יהא על אמא? שכלה אותך, עתה שוכלת אותי, בנה יחידה... אך אמור, הן לא תטיח דברים אמי הטובה, אמי הגבורה הביל״ויית, על אשר יצאתי אל הזירה להלחם לעמי... הן לא תאמר, המסכנה: ״אבשלום... למה לא נשארת גם אתה, ככל היהודים בארץ הזו, במחתרת, במרתף, בעליה?...״ — והוא רואה את העריסה שלו, בגדרה, את ימי ילדותו בראשון־לציון, בחדרה... עכשיו קמות וחיות לנגד עיניו, לובשות קרום ועצמות, דמויות ודמויות, תמונות ותמונות. הנה ביתם בגדרה, בית הביל״ויים. הנה אביו בקומתו הגבוהה, בגבורתו, בעליזות החיים שבו, בטוב לבו. הנה הוא שומע שעטת פרסות סוס... פרש אמיץ זה שדוהר כאן — אביו הוא, החוזר הביתה לאחר שהיה שקוע עד לצוארו בבצות חדרה... אמא דואגת: ״נתפלל ילדים... הנה. אבא חוזר... נתפלל כי לא ישא בגופו את חידקי הקדחת, חידקי המות הצהוב!״ — ואבא נכנס החדרה, ואמא אינה מתלוננת, והחיים זורמים תוך סכנות מות, ואבשלום הולך וגדל בצלן…

״עכשיו הוא רואה את עצמו, על סוסו שלו, דוהר בלילות אפלים וסוערים, מסתער בראש חבריו על שודדי דרכים ותוקפי מושבתו; עכשיו מתרחב חיוך על פניו הצנומים... הוא מעלה בזכרונו את הטקס, בו הכתיר אותו השיך הערבי אבו-רבאח המפורסם בתואר ״שיך״... ״שיך סאלים יהיה שמך מהיום והלאה״ — אמר השיך קבל עם ועדה ונתן ידיו על ראשו וברכו כמנהג המקום. עיניו העצובות, עיני הלהט הקוסם והמופלא, מעלות חיוך זך: ״שיך סאלים... רחמי אלוהים לנשמתך, שיך סאלים!״ — עכשיו הכל נגמר. הסוס שהוא היה מיטיב כל כך לדהור עליו, האקדח, בו היה קולע נפלאות — חסל, תם ונשלם! תם ונשלם סדר השירים והפיוטים, שהיה מעלה וחורז על אהבה ועל גבורה. סוף.