״והוא מוסיף לראות, עתה יראה גלי ים, הרים, גבולות, מדינות וערים; את לב פריס הוא רואה, עם עדת משוררי צרפת בתוכה, והנה הם קושרים לו זרים. הם פותחים לפניו את זרועותיהם ומבקשים לחבקו... אך הוא נושא בגאוה את ארצישראליותו, את מזרחיותו. ובאזניו עולה עתה צלצול הלשון, לשון צרפת, שכה אהב וכה היטיב לדבר בה וליצור בה עד כי היו הדרכים פתוחים לפניו עד לתהילת משורר עולמי — אך הוא שמר אמונים לעברית הצנועה, הכנה, העברית שלו. וחולפות התמונות ואחרות באות ויורשות מקומן. הנה הוא מוליך את יגונה, יגון תבל, בין חורשות האקליפטוסים בחדרה, על גבעות זכרון־יעקב, מוליך את יגונו ושר את געגועיו. והנה הבית, הבית המצל בענפי העצים, בזכרון, בית האהרנסונים, שאליו נכנס, כאשר יכנס האדם אל גורלו — ולא יסף עוד צאת מתוכו

״הנה התחנה לנסיונות, על חוף עתלית. העששיות דולקות עד אור הבוקר... הדפים משחירים בהעלותם מחשבות ותקוות ותכניות נועזות. והלב עורג, נכסף, מתפלל לאורות מהבהבים באופק, לנגוהות ספינה גואלת.

״הכל עולה, קם ועומד לנגד עיניו, סובב הולך, חולף, חוזר ובא. כל החיים כל החיים, כל הנשמות, כל הדמויות.

״הוא מתאמץ ואומר להזדקף. עכשיו ראה את מורו ורבו. אהה, אהרן דגול ומופלא! בראשית קרבתנו האדמה, אשר שנינו אהבנוה. ואחר כך כאבנו יחדיו את כאב האדם. וכשפרצה המלחמה והגרמנים הכתיבו לתורכים את האכזריות והרשע — שמת ידך בתוך ידי והובלתני אל הסכנה הגואלת. ומרדנו בחרפה, בזנו לבזיון! ועיניו הנוגות מעלות חיוך; הוא נזכר את חרוזיו: ״ולבי ירחש חלום מרד, חלום פלאים...״

״מבטו פונה אל המשעול, בו נעלם לישנסקי. ״חלום פלאים, יוסף... השמעת? חלום מרד...״

״ואחר־כך, ואחר־כך ישוב ויראה כיצד הוא פורץ לו דרך מבעד לטבעת ההסגר ומגיע מצרימה. הוא מתיצב לפני מפקדי הצבא האנגלי ומשכנע אותם להקים קשר תמידי עם א״י, ע״י אניות שתגשנה בלילות חושך אל חוף עתלית. הוא נזכר את הרפורט הארוך, שהוא כותב בנשימה אחת ועל רגל אחת, הרפורט, שהוא מריץ אל הנריטה סולד באמריקה ושזכה להקרא בשם ״תעודה היסטורית של גאון״... איזו הלצה!

״ואחר כך הוא חוזר ארצה באנית מלחמה, עולה באישון לילה לחוף עתלית, בסכנו את נפשו. ושוב הוא קם לילך למצרים בדרך המדבר, כמי שהולך לפרומנדה על פני כביש. והוא מעלה ונזכר כיצד נתפש ועונה בבית הכלא, כיצד שולח לחפשי על ידי התערבותו של אהרן אהרנסון, כיצד יצא למדבר, שוב, הפעם עם לישנסקי... הוי, איזו מגילה ארוכה, איזו פרשה עמוסה, בעשרים ושבע השנים הצעירות הללו!..