״נידרמן בקש להציל את המושבה מחורבן וחשב להתראות עם ג׳מל פחה, אבל הקימקאם השתדל למנוע פגישה זו והתעלל באנשיה בצורה גסה מאד״.

לבקש את לישנסקי יצאו כמעט רוב אנשי המושבה ובניה, גם בנימין בלומנפלד וגם אבא שכטר. אלה פנו אל הגליל. אבא שכטר מספר, כי כאשר באו לקבוצת תל־עדש לחפש את לישנסקי, השיבו חברי הקבוצה את פניהם ריקם, אבל הם ידעו על מציאותו שם. קל להבין, שהם כבר דנוהו למיתה, ביראם לנפשם, פן ילשין עליהם אם יתפש.

המקרה המסופר

בנידרמן

הוא אחד מני רבים. הרבה היטיב האיש עם אנשים רבים: השתדל על שחרורם מן הצבא, בטל גזירות, שחרר ממאסר, הציל ממכות, והוא עצמו לא נרתע מפני מכות ורקיקות. הוא היה איש נבון ובעל־נפש, וכמיטב יכולתו עשה ועזר. תמיד פעל את פעולתו הקסם של ה״בקשיש״. בעמדו בחדר בעת שיסרו את שרה בשוטים, ולבו לא עמד בו, נצב בתווך, וספג בבטנו בעיטה, אשר נרשמה בגופו לימים רבים. ככל אשר השיגה ידו עשה ופעל נידרמן כדי להמתיק את הגזירות שנגזרו על המושבה, ואף הוא היה מכובד הרבה על כל חוגי השלטונות והמפקדים.

נידרמן היה מרבה לספר בהערצה ללא גבול על גבורתה ועל גדלות נפשה של שרה בכל ימי ענוייה, שעיניו ראו אותם תמיד. פעמים היה עוצם עיניו הזולגות דמעות, ופעמים התחנן אל המענים: לענות אותו תחת שרה.

באותו זמן עובדים בצבא הטורקי כמה מבני המושבה, כקצינים ומפקדים,

מאיר אריזון ,

ירמיהו צוקרמן ואשר בונשטיין . והמושבה, ברצותה להקל מעליה את הגזירות, על ידי מתן ״בקשיש״ ראוי למירלָאִי, הוא שר הטבחים והענויים במושבה, נתקלה בקשי שלא פללה: לא היה מי שימצא עוז בנפשו להכנס אליו ולכבדו במתת ״מיד אל יד״... והנה נזדמן למושבה מאיר אריזון, ואנשי המושבה שמחו לקראתו והטילו את השליחות עליו. הוא מצא עוז בנפשו, ונכנס אל המילראי, ואחרי שיחה קצרה יצא מן החדר, בהשאירו על השלחן חמשים לירות זהב...

אנשי המושבה מעידים, כי אחרי ״בקור״ זה של מאיר אריזון, הונח קצת למושבה והרבה מן הגזירות הומתקו; הפקודות באו מתונות יותר...

באותה תקופה קשה הוכיח חריצות רבה

יעקב ליבוביץ , מעסקני המושבה, המוציא לפועל כמה פעולות חשובות בכשרון והצלחה.

היו בישוב אנשים שחיתה נפשם, בהיותם סבורים, כי עכשיו, לאחר שנתגלו האשמים בריגול, שוב לא יבולע להם, — ולוא יענו את האשמים, ואפילו את שרה, בכל ענויי האינקביזיציה.

לפנות ערב מתחילים לענות את

אלתר אלברט , חתנו של ראובן שוורץ. מעבירים אותו ברחובות המושבה, מצליפים על גבו ועל גופו ומאיימים: ״דבר,