את אהרן אהרנסון מבין חברי הועד, כי ״הישוב בשום אופן לא ירשה לאיש שסכן אותו להכנס לארץ ישראל״...

לא ארכו הימים ואהרן הכיר לדעת כי דרך ועד הצירים לא דרכו. לא הוא האיש של אספות בהן דשים מים... לא הוא שיבטיח ויחליק לשון, כשהוא יודע שאין במחשבתו לקיים. לא הוא איש הפטפוט והמלים המפוצצות.

על כן כוון את כל דעתו לצד החקלאי, שאליו קוה לקרב את לבם של ועד הצירים. הוא, במעופו הגאוני, חזה את התכנית של הפרחת הנגב. הוא הבין, כי לרגל המלחמה אפשר להוציא תכנית זו לפועל. המפקדה הצבאית המחזרת למצוא אספקה בארץ עצמה תתן את האמצעים הדרושים למפעל כביר זה.

במרץ, בהתלהבות ובמומחיות המיוחדים לו, עבד אהרן את התכנית הגאונית, שמטרתה לעשות את הנגב השמם ארץ חטה ושעורה. והצעותיו כולן לשם ישראל, פירושו של דבר: שהמומחים, המכונאים והעובדים יהיו רק יהודים מאמריקה ומארץ־ישראל.

אבל אהרן שוב לא היה חפשי. מעתה לא יכול היה להציע תכניות כאיש פרטי, כמו שהיה נוהג קודם שנצטרף לועד הצירים...

עכשיו הוצעה התכנית שלו למפקדה הצבאית, על ידי ועד הצירים... וחותם הפוליטיקה עליה, ואלנבי ויועציו הססו. פחד פחדו פן תבוא התנגדות מצד אחר... ושוב שתה אהרן מכוס התרעלה. הוא ראה והבין כי משגה אחרי משגה עושה ועד הצירים, ואין לאל ידו לשנות. כי בעוד שבעיני ״המנהיגים״ המקומיים נראה הוא תמיד ״הבוגד״, ״המרגל״, הרי בעיני המפקדה האנגלית נחשב לחבר ועד הצירים, כלומר איש הפוליטיקה...

אמנם הוא לא ישב בחבוק ידים, והשתדל לפעול ולעשות כל מה שאפשר בשעת הסכנה. הוא הוא שהשפיע בהרבה על המצביא אלנבי, שלא יעזוב את קו החזית פתח־תקוה־שיך מואניס בימים הזעומים של אפריל־מאי 1918, כשכל הדיויזיות הותיקות של אלנבי נקראו לחזית פנלדרס, אשר הבקעה אז על ידי הגרמנים, וכשאלנבי חשב שעמדתו בצפון לנהר אוג׳ה מסוכנה ביותר... אהרן עמד גם בפרץ כשנגזרה כליה על פרדסי פתח־תקוה, הואיל ואסור היה לאזרחים לחדור אל קו החזית שנמשך באיזור הפרדסים. אהרן הצליח לתקן עם המפקדה שיתנו לבעלי הפרדסים רשיונות להוביל את פועליהם לעבודה ולהחזירם.

ואהרן היה האיש שהצליח לקבל מאלנבי את הסכמתו להקים את הגדוד העברי הארצי. בראשונה התנגד אלנבי לרעיון הזה. לשוא השתדלו אצלו ויצמן, ועד הצירים ואחרים. רק אחרי השתדלותו האישית של אהרן לפני אלנבי נתקבל האישור.

אבל פעולות אלו פעוטות היו בעיני אהרן. רוחו הגדולה בקשה מעשים שיש בהם משום הנחת יסודות לבניין גדול. הגאון הבין והרגיש כי הגיעה השעה להתכונן