אהרנסון מדגיש את ערכה של זכרון־יעקב, שממנה יצא תמיד כל דבר חדש, הן בחקלאות, הן במדע, ואפילו בנוגע להתוית דרך של עבודה מעשית משותפת עם הממשלה. אפשר לדבריו להתאים כאן את המליצה: אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. מר יוסף גולדשטיין מציע לשלוח טלגרמות של ברכה ותודה לגבי פלז ולא׳ אלכס אהרנסון, וה׳ וכסלר מציע לשתות לחיי הנדיב הישיש, אבי הישוב החקלאי. האולם רועד ממחיאות־כפיים, והשמחה במעונה. החגיגה עוברת אח״כ לרחוב, חביות היין שנמסרו לרשות הקהל מגדילות את החדוה. גם מנגנים מופיעים והרונדה נמשכת עד אור הבקר״.

יצא החג, נכנסו ימי חולין, והאכר חוזר לדאגות יום־יום. נראים כבר אותות השדפון. אכרים רבים במושבה, וגם בבנימינה ובגבעת־עדה, אין להם זרעים ואין תקוה להשיגם. הועד פנה אל הממשלה בבקשת מלוה לשם קנית זרעים, אך המשא והמתן עם הממשלה לא נשא פרי, נכנסו במו״מ עם ״הטחנות הגדולות״, ובקשו לקבל משם קצת חטה בערבות בנק בני־בנימין, אבל מטעמים שונים לא יצא הדבר לפועל. עונת הזריעה מתקרבת. ואין עצה ואין תושיה.

בחדש נובמבר (1926) ביקר במושבה הפרופיסור הרוסי וָוילוב. הוא נתכוון לשהות במושבה שעה קלה בחפצו לראות את אוסף הצמחים של המנוח אהרן אהרנסון, אך האוסף הגדול והעשיר הדהים אותו, והוא לא זז ממנו שני ימים. ״אוסף כזה — לא פסק הפרופיסור מלדבר — ראוי להיות תפארת וכבוד גם למוזיאומים הגדולים באירופה״. הפרופיסור הציע לשלוח לכאן מומחים על חשבונה של הממשלה הרוסית. לסדר את האוסף.