בפנה קטנה זו שוכנים רק שלשה־עשר אכרים: שני בניו של ליב איזנשטין יעקב ועמנואל, זליג שורצמן, ד״ר מ. לויטה, שני בניו של ח. ל. הורנשטין זכריה ואלימלך, ליב נובוסלסקי, צבי בחור, משה סירקוס, יצחק גרינברג, נחום סימקין, אברהם לייבמן, והצעיר שבאכרים — קריוולט.

ועל שלוש־עשרה המשפחות האלה רובץ כל העול של צרכי ציבור. התקציב השנתי עולה עד 400

לא״י לירה ארצישראלית, או לארץ ישראל , שרובו בא ממס מישרים, המשתלם על־ידי האכרים לפי הכנסת המשק.

אכן אדמת ארץ־ישראל לא תוביש. ואדמת זכרון־יעקב, בה דבק אבי הישוב, שנתן לה את אונו והונו — לא הובישה גם היא. ברבות השנים החזירה פי כמה וכמה!

בשנים האחרונות הפסיקה

פיק״א Palestine Jewish Colonization Association (PJCA) החברה להתישבות היהודים

לחלוטין את תמיכתה לחנוך ולשרות הרפואי במושבה, ומאז נושאת המושבה בעול הוצאותיה בעצמה, וכך יפה לה. אדונים לעצמם.

*

ביום שבת, כ״ד חשון

תרצ״ה 1935 , הגיעה למושבה השמועה, כי נסתלק הברון אדמונד דה־רוטשילד. הארץ עטתה אבל. סמוך לתשעים היה האיש. בכל ערי הארץ, בכל הישובים ובכל המוסדות קראו מספד מר. למחרת, ביום הראשון, ערכה המושבה אזכרה רבת עם, שאספה אליה את באי־כוחם של כל הישובים, הקהלות, הערים והמוסדות בארץ.

ומאז, מדי שנה בשנה, ביום הזכרון, מכנסת המושבה בבית־הכנסת הגדול, בו היה נוהג לבוא מדי בקרו במושבה, לשאת דברו אל הקהל, אספת־עם רבה לכבודו ולזכרו של הנדיב ביהודה, אשר לא קם כמוהו לעמנו מיום גלות ישראל מעל אדמתו.

הרבה דברי הספד נאמרו ונכתבו על המנוח הגדול, אך מיוחד במינו הוא הספדו של

יעקב שפירא , אשר הכיר וידע את האיש מתוך מגע ומשא אישי עמו. ואלה דבריו:

״— — הברון לא היה רק יהודי גדול בעל רגש. נשמה גדולה היתה בו, נשמה של משורר ואמן גדול. כאשר ראה בפעם הראשונה מפסגות זכרון־יעקב את זיו השמש טובל בים התכלת, כאשר ראה את יפה הנוף של שומרון העתיקה, נעו נימי לבבות ודמעות זלגו מעיניו. המשורר שבו, היתה לו פה ההתרגשות הראשונה בארץ־ישראל, ואת ההתרגשות הזאת שמר עד יום מותו. אצלו ההרגשה לא היתה צל עובר, כי אם הולידה בקרבו פעולה כבירה. — — לוא שאלו אותי הייתי אומר פשוט: כי הברון אדמונד די רוטשילד היה אחד מיחידי הדור, שההשגחה חוננת בהם את העמים, כדי ליצור על ידם את ההיסטוריה. אמונה ונבואה הזדווגו אצל הברון, מעוף של נשר היה לו בדברים גדולים, ובאלה היתרונות יכול היה לגשת