מן הים מנשבת רוח קרירה והאויר יבש, שקוי לעצמות. במרום הגבעה מתנוסס ביופיו ובטהרת צניעותו ״בית דניאל״, הוא בית מרגוע לאמנים. יסדה אותו הגברת ליליאן פרידלנדר לזכר בנה דניאל, שנפטר בארצות הברית בעצם שגשוגו המוסיקלי, בעוד מוריו מנבאים לו גדולות. שנה שנה בימות הקיץ יוועדו אל הבית הזה מטובי האמנים בארץ, מוסיקאים, אמני התיאטרון, סופרים ומשוררים, פה ינוחו זמן קצר ויחליפו כוח.

אתה יורד מעל הגבעה והולך ונכנס לתוך ״חורשת אהרן״. חורשה זו נטע והרחיב

אלכסנדר אהרנסון , ומסרה לרשות הצבור, להיותה חורש מצל למנוחה ומרגוע.

וזכות גדולה זכתה זכרון יעקב, כי בה גנוז אוצר בלום, יקר לאין ערוך. בבית צנוע אחד, שוכן בשלות דומיה, כבית גנזים עתיק, שמור אוצר זה, הלא הוא אוסף הצמחים הכביר של

אהרן אהרנסון

ז״ל. יחיד ומיוחד במינו האוצר, לא תשבע עין חוקר לראות. רוח האדם בתפארתה כנסה אותו, צמח אל צמח לקטה, ציץ אל ציץ צרפה. באהבה, ברחמים, במסירות נפש אספה אותם והניחה אותם למשמרת, פקדון לעולם.

ספר אחד, על צמח עבר-הירדן, כבר יצא לאור, קודם בג׳ניבה ובצרפתית ואחר כך בארץ ובעברית. גם ספר שני, על צמח ארצנו, כבר יצא בג׳ניביה בצרפתית וכעת שוקדים על תרגומו לעברית.

ועוד שומרים בבית גנזים זה הרבה כתבים: רשימות, מכתבים, יומנים. הרבה מן הכתבים אבדו בימי שלטון הטורקים בארץ, אך רובם נצלו מכליון. במכתבים אלה חתומה פרשה גדולה, רבת מאורעות, רבת גבורות ורבת יסורים. יום יבוא וספר יפתח לפני העם, - אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה.

בלב חרד אתה הולך ועובר על פני כל המדפים האלה, הכונניות, המגרות הארונות, הצופנים בקרבם הד סערות שככו. ואולם ידים אמונות שומרות על הפקדון עד יבוא היום ויגיה אורו.

פה מהלכת רוחם של האבות, אצילות נפש ובינת חיים של האם

מלכה , הסדר הקפדני והטעם המעודן של האב

אפרים פישל ; רוח גבורתה וקדושתה של שרה, ורוח העמל והשקידה של

אהרן

איש האדמה.

מחצר הבית אתה יורד במדרגות ולעיניך מראה פלאים מצודד נפש. רכסים וגבעות עד מטפסים במדרגות ההרים, רצים עלה ורוץ מעלה מעלה כמתחרים.

במעלה הרמה משתרע כרם הזיתים אשר לבית אהרנסון. בין עצי הזיתים חבויים צריפי עץ, בודדים בחיק הטבע, הרחק מאדם העיר.

לא מקור למחיה ולכלכלה הכרם, כי רבה בו העבודה ושכרה יוצא בהפסדה. ואולם נחלת אבות היא, וקדושת מורשה עליה חופפת. פה, בין רגבי העפר האלה, התהלך זקן מופלא, אחד ישראל סבא, ובזעת אפיו השקה את שתיליו, ילדי טפוחיו, לנצרם ורחמם כרחם אב על בנים. אדמת קודש היא.