חנוכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתים ובכינורות״. הכנור העבירנו לעולם אחר. במחזה אנו רואים את

ירושלים הבנויה

לפנינו.

״אשת יאנקיל קיטראר־כהן כרעה ללדת בין סמירנה ובין חיפה, ותלד בן זכר, ואניה הללויד האוסטרי צהלה ושמחה. הקפיטן בישר לנו, כי הוא רושם את הילד בתור נתין אוסטרי, כי האניה — קרקע אוסטרית היא. כל הנשים קנאו ביולדת, כולן חרדו לעזור בדבר־מה. ואת הילד קראנו כולנו פה אחד: —

משה ! — כי מן המים משיתיהו״.

״סוף סוף, אחרי נדודים וטלטול כשמונה עשר יום הגענו לבירות. פה שמענו, כי יצאה גזירה, שלא יתנו לנו בחיפה לעלות אל היבשה. היתכן? — שאלנו לנפשנו — איך יכול להיות שיחס התורכים נשתנה אלינו? הלא לפני חמש שנים בימי פלוונה (1877), התפללנו כולנו לשלום תורכיה, גם יהודי רומניה וגם יהודי אוסטריה, ואפילו יהודי רוסיה, כולנו היינו מאוחדים באותו רגש ובאותה תפילה לאלוהים, כי המנצחים יהיו

התורכים , ואוסמן פשה היה בעינינו כאחד הקדושים; וכאשר לקחו אותו הרוסים שבי בכינו כולנו על גורלו המר, בתום לבנו, ואיך זה באים התורכים עכשיו וגוזרים גזירה על כניסתנו לארץ הקדושה, שהיא ארץ אבותינו, ושאנחנו רוצים לייסד בה חיים חדשים לטוב לנו ולטובת המדינה כולה?

״בלילה, בערך בשעה עשר, באנו לחיפה. — — —

״משמר של שוטרים עלה על האניה והודיע לרב החובל, שלא יתנו לשום אדם לעלות אל היבשה.

״וחיפני אחד הציג עצמו מיד לפנינו בשם: אברם יוסיל מורגנשטרן. הוא חובב ציון, ובצרתנו צר לו, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה. אליו נלוה עוד אחד, יהודי חסון, גבור חיל. שמו: הירש מנדל.

״צרות גדולות משכיחות צרות קטנות. האניה עוגנת בחיפה רק כשתי שעות. אי אפשר יהיה להעלות את כל 156 הנפשות אשר אתנו. בקשנו איפוא מאת מורגנשטרן שיעלה, לכל הפחות, את היולדת עם התינוק שלה, כי הקור בלילה נורא, והיא שוכבת עם תינוקה תחת כפת השמים והרוחות פוגעות בה. ואנחנו — נסע עד יפו ושם נשתדל לעלות.

״אברם יוסיל וסגנו הירש מנדל חזרו מיד לחיפה. אין לתאר את קוצר־רוחם של כל אנשי האניה. מן רב החובל ועד מסיק התנור ועד יאנקיל קיטראר, אבי־משה, כולנו, וכל הקצינים והמלחים שמנו פנינו אל סורג האניה ועינינו אל הנמל, שהיה שרוי באפלולית. כל זיז, כל תנועת גל בים הסעירו את הלבבות... עברו כשתי שעות — ורב החובל כבר חפץ להעלות את עוגן האניה ולהפליג לדרכו, והנה הופיעו הירש מנדל ועמו שוטר, ובשורה בפיהם — להעלות את היולדת... ואנחנו, על כרחנו, שמנו פעמינו ליפו – והירש מנדל מלוה אותנו. וביפו, כמובן, לא הועלנו כלום. אני, שהייתי נתין עותומני מלידה ומבטן, נתנה לי הרשות לעלות