עם עדרי העזים בשדה, ערומים למחצה, רק סחבות־שק כעלי תאנה לבשרם. רבות עמלנו וטרחנו למצוא את העץ, שעליו נשבע משה קורלנד בפאותיו, כי ראהו בעיניו שהוא ׳זב דבש׳. לצערנו לא מצאנוהו, וכן לא זכינו למצוא גם את אלפי עצי הזיתים שקליסטר העיד עליהם. רק גידולי פרע אחדים מצאנו ביער. אין זאת כי אם נשאם הרוח!...״

אכן מה גדולה היתה חבת הארץ לפני חלוצי ישראל אלה ומה עזה תשוקתם לגאולה על אדמת אבות, אם כך היתה תמימותם! תמימות זו מציינת את הראשונים מראשית דרכם ועד עלותם אל נחלתם. ולפתע נפקחו עיניהם, והנה השממה בכל עירומה. כמעט ישימון מדבר.

יצחק גולדשטין מספר: בראשון לחנוכה עלינו קצת מן האכרים לנחלתנו, בלוית מורה דרך ערבי. בהגיענו אל ההר הזקוף — חשכו עינינו. רק שביל צר מתפתל בין שיחים וסלעים זקופים. ביניהם פלסנו לנו דרך אל רום ההר. העפלנו אל הכפר. והנה בתי ערבים נמוכים. תקרותיהם עשויות גזרי־עצים, שחורים מפיח ועשן. ביניהם מתעמלים להנאתם נחשים. ישבנו לנוח ולסעוד את לבנו מן הפת שהבאנו עמנו — נפל נחש בינינו. יוסף אפשטין, שהחזיק בסכין, אמר לחתוך בה את הנחש, תפשתיו בידו ומנעתיו מעשות זאת. הנחש הסתלק. אך נסתלק זה והנה לעינינו מסביב עקרבים ועכברים ושאר מיני שרצים. אימה אחזתנו, ושקוץ נפש. אותו לילה ישנו בחוץ, תחת כפת השמים. — -״.

אחת מן הזקנות,

בסה לייבמן , מן החלוצות הראשונות, מספרת:

״קבלנו את הידיעה המשמחת שעלינו לעלות אל הרי שומרון — מקום אחוזתנו ונחלתנו לימים יבואו. בעלות השחר התאספו קצת מן החברים אל המקום אשר נועד להם, שם עמדה וחכתה לנו עגלה רעועה, רתומה לשוורים, היא קניננו והיא רכושנו. ישבנו, אנשים, נשים וטף יחד, בעגלה ויצאנו לדרך, כשרוח קלה מנשבת מן הים. הנסיעה נמשכה כל היום. בערב הגענו לרגלי הר השומרון. בימים ההם דרכים אין בארץ. איש כרצונו יבחר לו דרך ובה ילך. אף את שפת הארץ לא ידענו. וכי צמאנו למים לא יכולנו להביע את משאלתנו לאלה שבאו לקראתנו. שביל צר הוליך את העגלה למרומי ההר השומם. אנו עומדים לרגלי ההר והחושך מכסה ארץ. השוורים ממאנים לחתור הלאה. שני גברים וגרזנים בידיהם התחילו מקצצים בשיחים העבותים, אך עמלם עלה בתוהו, וסוף סוף הוכרחו לפרק את העגלה לחלקיה ולהעמיסה, אותה ואת כל אשר בה, על שכמם. את השוורים שלחו לפניהם כמורי־דרך, ואחריהם צעדו הנשים והתינוקות בזרועותיהן. ככה העפלנו כמה שעות. מסביב חושך ואפלה ודממת מות. רק יללת תנים פולחת לעתים את הדממה. בזכותה של הבהמה הגענו בשלום אל טבור ההר. שם קבלונו בשמחה כמה מחברינו שהקדימו להעפיל אל הנחלה. הם ישבו מסביב למדורת אש. ישבנו על ידם אף אנחנו להחם את גופנו הקפוא, לשבור את צמאנו ורעבוננו״.