מדי פעם בפעם ניתכו עלינו גזירות חדשות. פעם קבלנו פקודה לרדת מזמארין לחיפה כדי להכשיר את נתינותנו התורכית. לאחר ימים מספר טלטלונו לעכו, כדי לרשום אותנו גם שם, מתוך כונה לסחוט בקשיש חדש. טרם נחנו מדרכנו ברגל מחיפה לזמארין — והנה אנו נקראים לחזור שנית לחיפה. לשם מה ולמה? השלטונות ידעו למצוא כל מיני תירוצים ותשובות של חושך, כדי להפריענו מעבודתנו בלי הרף״.

״ירדו הגשמים. עתה נודע, כי ״החושות״, גם הישנות גם החדשות, אינן ראויות לשמש דירה למושב אדם. גגות המחצלות יפים היו בקיץ, בפני הגשמים לא יעמדו. המים בקעו בהם בקיעים רבים, פרצו ומלאו את החושה עד בלי השאיר לנו מקום להניח את ראשנו. פסקו הגשמים, — טחים את הגגות בטיח וכן גם את הקירות, אך הנה חזרו הגשמים והמים חודרים לכל פנה. כשל כוח הסבל״.

אף־על־פי־כן נעשית העבודה באהבה, באמונה, בהתלהבות.

*

״כל בעלי הקולוניה זמארין — כותב מאיר הירש היפלר לידידו — יושבים עתה בחיפה. שכר הדירה לא רב הוא. בעצים אין לנו צורך, כי חם פה. כולנו הגברים נוסעים אנחנו לזמארין לעבודתנו. וזה שלשה שבועות אשר אנחנו עובדים,

ות״ל ותהילה לאל

כי כבר רואים אנחנו ברכה במעשה ידינו, החטה אשר זרענו צמחה ועלתה כדי גובה אצבע, בגשת איש אל הקולוניה יראה לפניו הר אשר ישתאה עליו, אך בעלותו עליו ישמח לבו למראה השדות היפים אשר מסביב. האויר צח, נקי ומבריא, אין טוב ממנו״.

בשלשה השבועות הראשונים הכל כה טוב והכל כה יפה, גם אויר החורף צח, נקי ומבריא. ״וגם מים לשתות יש לנו, טובים עוד הרבה מן המים אשר בחיפה... לעומת מימיה המלוחים של חיפה — המים בזמארין — גם מתוקים. וכי מה אנו חסרים? — עצים יש הרבה עד מאד, כמו כן אבנים לבנות בתים וכן עצים לכל מלאכה. יש פה אבנים רבות וגדולות, נטושות כה וכה על פני השדה מאז, אחרי אשר הערבי העצל לא שם אליהן לב לאסוף אותן. אולם אנחנו חפצים כי יהיה שדנו יפה, ומבלעדי זאת הלוא מכבידות הן האבנים ומזיקות בעבודת החריש. ובכן עשינו מוטות, ושנים שנים ישאו במוט את האבנים ועושים תל־אבנים גדול. גם נושאי האבנים שמחים בעבודתם, כי עתה חברים אנחנו אל העבודה ואל פריה (קומונה), ועתה כל איש הנושא את האבנים ידמה בלבו, אולי תפול בגורלו החלקה הזאת, הלא תהיה נקיה מכל אבן. — עצי חרובים יש פה לרוב עד מאד, ויש עוד חרובים מהשנה שעברה על העצים, יען לא היה אז מי שיחבוט אותם. גם עצי תאנים יש פה הרבה, אך עצי זיתים טרם ראיתי בעיני. הברלדים (העולים מן העיר ברלד) אומרים, כי יש. כל ימות השבוע עובדים אנחנו עבודתנו ואין לנו עת לראות