העבודה נמשכת. ליד הבתים הראשונים שנבנו למעלה מ״באר החזירים״ נוספו עוד כמה חושות, ונוספו עוד כמה משפחות, וכבר הגיע מספרן למעלה מעשר. אליהן נצטרפו גם משפחות

יצחק גולדשטין ואפרים פישל אהרנסון . רעייתו של ר׳ אפרים פישל, מלכה, שוקדת בתבונות כפיה על משכנה הדל, נוה שלום וענוה, מסיידת את הכתלים מבית ומחוץ בסיד לבן, וב״חלונות״, חורי כתלים, תולה היא וילאות מגזרי סדינים, מעשה ידיה להתפאר. לעת ערב ישוב בעל נעוריה מן השדה, עיף ויגע מעמל היום. ה״בית״ מבהיק. אור וזוך וזיו־חג בכל פנה – מנוחה לגוף ומרגוע לנפש.

הגברים שמשפחותיהם בחיפה הולכים כל ערב שבת ברגל לשבות את השבת בקרב משפחותיהם בחיפה. וביום הראשון בבוקר הם חוזרים לזמארין, לעבודתם. ארוכה הדרך, קשה ומייגעת, אך... עוד יבואו, בוא יבואו ימים טובים, ובתים יבנו בנחלתם...

בינתים סוללים את הדרך במעלה ההר, למען תוכל עגלה לעלות אל הכפר. יצחק גולדשטין מספר ביומנו: ״הובאו גם כלים ומכשירים לעבודת הסלילה. כחות נעורים היו לנו. חשק ומרץ תססו בקרבנו. יהי מה, במהרה בקרוב עלה תעלינה העגלות למרומי ההר״.

באחד הימים, האנשים בשדה על עבודתם, והנה שנים רוכבים באים לקראתם, מברכים אותם בשלום ועומדים לראות במעשה ידיהם. והנה האחד הוא שמואל איגנר מיודענו. והשני – השני הוא הקפיטן

גולדסמיט

מלונדון. העובדים מניחים עבודתם, מתלקטים מסביב, צופים אל האורחים, מחרישים משתאים.

— רואה אני, כי עובדים אתם בחריצות ובהתלהבות – אומר להם הקפיטן גולדסמיט. – תחזקנה ידיכם ואמצו. הוסיפו חיל.

״— — ביחוד התלהב למראה עיניו במושבה שומרון בשעת בין השמשות, כששבו האכרים מעבודתם ששים ושמחים, — מספר ש. ל. ציטרון בספרו ״תולדות חבת ציון״ — זה אוחז בידו מגל וזה — מחרשה, זה מושך בעגלה וזה הולך אחר המקנה, וכל אחד כלי מלאכתו בידו, – מחזה, שלא פלל לראותו גם בחלום. כשעברו על פניו קרא אליהם: ״יחיו הקולוניסטים עובדי אדמת־הקודש! המושבה שומרון תפרח כשושנה!״ — ועיניו זלגו דמעות־גיל. -— כששב מדרכו, פרסם ב״דז׳ואיש כרוניקל״ שורה שלמה של מאמרים על רשמי מסעו בארץ־ישראל וביקורו בקולוניות היהודיות שם, וכל מאמר הוא – מזמור־שיר לישוב העברי החדש״.

עומד הקפיטן גולדסמיט וצופה פני הים ממרום הרי זמארין. ובהראותו בידו לעבר טנטורה הוא חוזה לעתיד, לימים יבואו: ״נמל עברי ובו עוגנות אניות־קיטור ודגל עברי מתנוסס על תרנן״!...