שוורים, מריצות וסוס הרבעה; חלקי בנין־עצים; צרכי מזון: 3744 אוקיות שעועית, 75 שקים קמח, 35 קילו קמח תירס, 2967 אוקיות תפוחי אדמה; זרעים של חציר; מטען, העברה, סבלות, הטענה ובטוח 7 סוסים שנשלחו למושבה — על כל אלה הוצא סך 29.852 לי.

בקופת הועד היה בעין סך 84.032 לי. למעשה, עלו הוצאותיו לסך 140.819 לי, נמצא, שהועד הוציא, יותר ממה שהיה לו בקופתו, סך 56,787 לי, בסמכו, כנראה, על ההבטחות, אשר הבטיחוהו הועדים בסך 66.605 לי. אין ספק, שנמצאו לו נדיבים או שהועד קיבל סכומי כסף בתורת מלוה.

בינתיים נודע, כי אזלו מקורות הכסף של הועד המרכזי — והידיעה נפלה במושב כרעם משמים. פסקו משלוחי העזרה. לא כסף ולא צרכי מזון. מעתה המתישבים תלויים בין השמים ובין הארץ, מחוסרי כל, מופקרים לחרפת רעב.

״— — הנה כה עבר החורף וקופת הועד נתרוקנה — כותב שמואל יעקב פרידנשטין — ואחינו ברומניה בשמעם מפי שלש המשפחות ששבו במפח נפש מארץ הצבי, אשר יעשה בכספם בשמרון, קפצו ידם ויחדלו מתת עוד כסף תרומתם לקופת הועד. בר״ח אייר צוה

הא׳ האדון

פרנק במכתבו לברסר, כי יחדל לחלק כסף השבוע לאנשי הקולניא. אחרי ימים אחדים נסע ברסר לבירות להכין צרכי חתונה לבתו המבוגרת. הדבר נודע לאכרים ויתאספו אספה וגמרו אומר ויכתבו בספר באלה ובשבועה, כי לא יתנו עוד לברסר ומרעיו להתעמר בם. ויבחרו להם מקרבם ועד לנהוג בקולוניא תחתיו. ובהגיע הדבר לאזני

הא׳ האדון

פרנק בערה כאש חמתו, על אשר נועזו הקולוניסטים להמרות עיני כבודו ולהרחיק את אשר יקרב, וישבע באפו כי לא ינוח ולא ישקוט עד אשר יקח נקם מהם, וגם אם שמרון כולה עקר תעקר ( ע״ז על זה

יש לי עדים כשרים ונאמנים). עתה הנה עברו על הקולוניסטים ארבעה עשר שבועות ללא משען כסף ולחם. בשבוע הראשון והשני לקחו בהקפה מאת הערביים סוחרי העיר, ומאז והלאה (כאשר נודע להערביים כי כסף אין נתן להם עוד, פסקו מתת להם כל מאום בהקפה) שברו רעבון נפשם במחיר חפציהם אשר מכרו״.

משפסקה התמיכה של הועד המרכזי היו העולים לזמארין מתמעטים והולכים. אחדים הכינו עצמם לחזור לרומניה. ואמנם חזרו, הם ומשפחותיהם: משה העכטיר, מאיר פנטש׳ער, ליב זוסמן, לוי דורסט, שמשון לזרוביץ, פייבוש יוריסט, יצחק קלינוף, רובינשטיין, שוורץ, סגל, גבאי״.

הרעב נתן אותותיו. אחרי המשפחות שהצילו מעט מכספן ונמלטו על נפשן וחזרו לרומניה, יצאו גם הבקואים. פסקל הלך ירושלימה ופרסם באחד העתונים העברים מכתב, ובו תאר את הסבות שגרמו לכשלון המושב. האכרים לא יכלו להסתגל לאקלים החדש. הם עייפו מרעב ומתחלואים, ורבים מהם הלכו לחיפה ושם נשארו עם משפחותיהם. בשבתם בחיפה הגו האכרים רעיון, שעלה וצמח מנבכי