ט.

מצוקה ורעב

משנתחלקו בפעם האחרונה שיירי המזון, הפליטה הנשארת באסם בחיפה, ידעו היושבים בזמארין, כי מעתה אין להם להשען אלא על אביהם שבשמים ועל כח ידיהם. כי לא אמרו נואש ולא עזבו את מקומם. בפתות־ממליגה עבשות ובכופתות דיסה צנומות עם בצל היו יוצאים לשדה בשמחה ועובדים את עבודתם באהבה ובאמונה. והימים ימי קציר חטים. החטה, שזרעו בדמעה ובזיעת אפים הבשילה, והשבלים התחילו נושרות ונופלות ארצה. ומחיפה אין עזרה. ירדו כמה מן הצעירים לחיפה ומצאו את האכרים יושבים באספה

והורן

בראש. עומדים הצעירים, תמהים ושואלים: על מה זה ולמה צועקים האמיגרנטים האלה כל כך?

— אין להם מה לאכול — משיב הורן — ועל כך הם צועקים...

עמדו הצעירים לעורר את האכרים שיעלו לזמארין לקצור את החטה המעטה, ויהיה להם במה להשקיט את רעבונם. דברי הצעירים פעלו את פעולתם. וקצת מן האכרים עלו לזמארין לעזור בקציר החטים.

מלבד הצעירים נמצאו פה מכבר המשפחות של

שמעון גילברג, מרדכי הירש ברונשטין, יצחק אהרן אפלבוים, מרדכי קרניאל, מאיר ליב הירשקו, זלמן פומרנץ, יצחק גולדשטין . ואולם מעט היה מספר העובדים, ואדם אין לתלוש את הכרשינה.