— באנו לארץ אבותינו לשם מטרה קדושה. שום בית אחר אין לנו בכל העולם כלו. פה נחיה ופה נמות.

— אדמה זו קנינו אנחנו. רק אלוהינו שבשמים יוליכנו אל אשר יהיה רצונו. נחלתנו היא עד העולם, בצפרנינו אחזנו בה וממנה לא נזוז. – הוסיף אחריו יצחק אהרן אפלבוים.

פני האורח מביעים תמהון. כזאת לא פלל. בת־צחוק טובה מעידה על סיפוק נפש ושובע־רצון.

— אני אדבר עם הברון, בשובי לפאריז. אפשר, בכל זאת, יאבה לתת בשבילכם חצי מיליון פראנק..

... חצי מיליון פראנק?

הבהקיץ או בחלום הם שומעים את הדברים?

ויניציאני קם ללכת לדרכו.

בבה

בתו של ר׳ מאיר ליב, מגישה לאורח ״ממדבר מתנה״: סלסלה קלועה מקני־חטה. ויניציאני שמח מאד על המתנה. הוא מוציא מכיסו מטבע זהב, בת 20 פראנק, ונותנה לה בחבה וחן. עתה נפרד מן העובדים והלך לסיר את המושב. הוא ביקר בכל החושות, וביילה פומרנץ הולכת לפניו. עובר ויניציאני בחושות, נהנה ומתפעל:

— כמה יפה כאן, כמה נחמד. ממש ״סאלון״...

אשרי אוזן שמעה כל אלה. אכן יש שכר לפעולתן.

ויניציאני יצא לחיפה ולאחר ימים מספר חזר לאירופה. בחיפה השאיר 3000 פראנק בשביל משפחות האכרים, צוה את הרופא ואת בית־המרקחת של חברת ״כל ישראל חברים״ לרפא וגם לתת לאכרים ולמשפחותיהם צרכי רפואה — חנם אין כסף. לא רבות התרופות בבית המרקחת של

כי״ח כל ישראל חברים : מעט שמן קיק, ״סגולה בדוקה״ לכל מרעין בישין. והרופא, אבו־ציזר, עולה לעתים גם לזמארין ומבקר את החולים. יש אשר יבוא ״סוף סוף״ — והחולה כבר איננו... יצאה נפשו אליו. אבל לא היה בחיפה אחר וטוב ממנו.

השבח לאל עליון. 3000 פראנק לא דבר של מה־בכך. 3000 פרנק אין אתה שף מן העקב. כמעט היתה הרוחה. חובש יצחק גולדשטין את החמת על גבו ורוח טובה עליו הפעם. הכרס טוענת את הרגלים, והחי נושא את עצמו קל וזריז במעלה ההר. מחר שבת. ר׳ מאיר ליב הירשקו פונה והולך אל הכפר הערבי הקרוב. לפנות ערב הוא חוזר, ועל גבו שק טעון ״פיתות״ (לחם ערבי דק, כעין מצות). אמנם הפיתות אפויות על אש בתערובת פחם ואפר.

מכל מקום – פיתות! לקיים מה שנאמר: וקראת לשבת עונג.

ויניציאני עזב את הארץ — ושלשת אלפי הפראנקים ״נאכלו״ מהרה. עברו ימים ושבועות, ומן הגולה אין קול ואין קשב, לא עזרה ולא נחמה. שוב הגיעו ימי