שוב אין גולדשטין יכול לדחות את המוכתר. ה״קרדיט״ תם ונשלם... בחשאי מסתלקים השלשה, נוטשים את ״גן הירק״ — וחוזרים לזמארין.

וכך מספר יחיאל בריל בספרו ״יסוד המעלה״: ״— — ובשנה הזאת נשאר חלק השדות של בני המושב בטנטורה בור והפקידים לא שמו לבם לתת את חלקם לאריס לשליש ולרביע, זולתי גן הירק אשר להם, שם מצאתי ארבעה נערים מבני המושב עובדים עבודת הגן. חרשו וזרעו בחלק קטון מהגן מיני קטניות וירקות, ומשקים אותם ברגליהם,

ר״ל (א) רוצה לאמר, (ב) רחמנא לִצְלָן (הרחמן יצילנו) , שואבים מים בידיהם משלש בארות אשר בגן ונושאים את המים בכדים ומשקים את הירקות. ולוא עשו אצל הבאר כעין מכונה ערבית להעלות מים מן הבאר בשפע ולהוליכם דרך חריצים בין תלמי הגן, כי אז יוכלו לזרוע את כל הגן ולהשקותו בכל יום, והיה מספיק הגן הזה ירק לכל בני המושב, אבל מי מהקדרה דבי שותפי ישגיח על הגן הזה? והפקידים השלשה, אשר בראש המושב, טרודים בענינים גדולים מעסק הגן אשר בטנטורה. — — אך לא כסף לבד דרוש להמושב הזה, גם השגחה והנהגה טובה תחסר לו. ונחוץ מאד לשלוח לשם מנהיג חכם ופקח, טוב־לב וטוב־עין להושיע את בני המושב. — — כי לשוב לרומניה לא יוכלו, יען רוב בני המושב מזמארין כתוב בפספורט שלהם, כי קבלו עליהם לבלי שוב עוד לעולם לרומניה. ואף כי קבלו עליהם עתה עול מלכות השולטן, לא נדע אם ממשלת רומניה תפתח להם את שערי ארצה. - -״.

רעב. גשמי זעף יורדים. אין יוצא ואין בא.

יושבי זמארין מביטים איש אל חברו ושותקים, כולם אחים לצרה, וצרת רבים חצי נחמה, אך הקיבה הרעבה אינה מקבלת תנחומים. מי ישים נפשו בכפו וירד לחיפה? – שואל כל איש את נפשו בלי להגות בשפתיו. וכי קלה היא בעיניך לשאול: ״מי ילך?״

עד שקם

יוסף אפשטין

והלך. ברגל הלך לחיפה, והדרך בוץ. מטר סוחף נתך ארצה, והאדמה מוצפה אגמי מים. הלך אפשטין לחיפה, והיושבים בזמארין מצפים בכליון־עיניים, אולי ישוב ויביא מעט אוכל. יומיים עברו — ואפשטין איננו. מי יודע אם לא נסחף וטבע בואדי או בבוץ. יש להחיש רץ לחיפה.

שוב: מי ילך? נמנו וגמרו להפיל גורל, נפל הגורל על

משה יהודה גרופר . בשלש שעות לפנות בוקר יצא לדרכו. והגשמים יורדים בלי הפוגות. רגליו שוקעות בבוץ, והוא פוסע צעד צעד, עמל ויגע לחלץ את רגליו בזו אחר זו, פעם האחת פעם האחרת. פעם חלץ את רגלו, והנה... הנעל איננה. הקור כמחט בבשר. מה לעשות? עמד ופרם שרוול אחד מן המעיל, עטף את רגלו בשרוול וקשר אותו במטפחת משי שנמצאה בכיסו — זכר ליציאת רומניה... לא ארכו השעות ובד השרוול נשחק. הגיע תורו של השרוול השני. סוף סוף הגיע לביר־בדוו׳יה, והנה לקראתו הולך ובא

יוסף אפשטין . דמעות הציפו את עיניו