יהיו חתומים כולם – אינו עושה דבר. כולם חייבים לחתום, איש לא נעדר. הדברים יגעים. שייד אינו נוטה לפשרות. הם מנסים להסביר לו, כי סוף סוף חתומים על הגליון רוב האכרים. ומה פשעו של הרוב כי יסבול בשל המיעוט? לבסוף נתפייס שייד מעט, והסכים לדברים כמו שהם, לפי שעה, אך הודיע, כי המסרבים לא יקבלו את התמיכה. הלכו אלה לקחת עצה מלורנס אוליפנט, שנמצא אז בחיפה. אוליפנט הרגיעם והבטיח להם את התמיכה עד גמר המשא־ומתן. בינתים נתקבלה טלגרמה מן הברון אל שייד, ובה נאמר: ״שלא להכריח את המסרבים בכוח הרעב״. והתמיכה ניתנה לכולם.

שייד אישר מיד תשלום של 12 פראנק לכל נפש לחודש. עתה סלקו האנשים את חובותיהם. ספרי התורה נפדו, ויזכר לטובה ולברכה נסים אסא, שנמנע מקבל רבית על הכסף אשר הלוה להם. סולקו החובות מעט מעט לאברהם יוסל מורגנשטרן וגם למקיפים הערבים. עד לעת מצוא נשכרו דירות טובות יותר בשביל המשפחות שהוסיפו עדין לגור בחיפה. והאכרים כולם כאחד חזרו ועלו אל ההר, אל הנחלה בזמארין.

אלתר לייטנר הביא לפני שייד את דבר הצעירים הנמצאים בירושלים. שייד טלגרף אל

נסים בכר

וזה מהר להחזירם ליפו. 12 איש היו: יצחק קופמן, זאב ברקוביץ, זאב קליימן, ליב שוורץ, מרדכי אבדיק, אליהו אליוביץ, חיים בער שוורץ, שמואל זאב ברונשטין, ישראל בעל־מצר, משה רוזנצויג, ירחמיאל הלפרין ודוד כהן. נמנו וגמרו לשכור סירה שתסיעם מיפו עד חוף טנטורה. בדרך התחוללה סערה ומטר עז ניתך עליהם. בקרבת חוף אבו־זבורה התנפצה הסירה אל סלע. הצעירים נלחמו בגלים בשארית כוחם, וכל עוד רוח בם עלו על החוף. שבורים ורצוצים הגיעו לזמארין.

הגנן דיגור קבע פעמון, שהשמיע צלצולו שלש פעמים ביום: — צלצול ראשון בבוקר בצאתם אל העבודה: צלצול שני למנוחת צהרים, והצלצול השלישי, בערב, הכריז על הפסקת העבודה.

תמה דממת דורות. נעור ישימון מדבר. שעת העבודה הגדולה באה.