ספגו טרשי נחלתם, היזכו לימים טובים מאלה? התענה האדמה את עובדיה ותשביעם לחם גמול עמלם וענותם?

אם כה ואם כה, שוב לא יפנו עיניהם אחורנית, שוב לא יטו לצדדין, ולד׳ התשועה!

ועד אשר יבוא מנהל קבוע, שלוח מאת הברון, נמצא אתם שייד. ודיגור — הוא מנצח על עבודת המשק החקלאי. שוב עבדו בסקול אבנים. קנו ששה זוגות שוורים. התקינו מטבח ובית־מאפה. בשלו ואפו בשביל כולם. יוסף גרף יצא עם דיגור לדמשק לקנות סוסים לעבודה. נקבע תור: שנים הובילו בעגלה רתומה לשוורים עצים מן היער, שנים יצאו איש תורו לשמירה. אחד הוביל מים בחבית. ועגלה רתומה לסוסים הלכה לחיפה פעמיים בשבוע להביא את צרכי המשק.

ירדו הגשמים הראשונים. זרעו חטה. אך האדמה ברובה שוממה, זרועה שיחים סבוכים, טרשים ואבני נגף. מן ההכרח לנקות את האדמה, לשרש שיחי־פרע, לטלטל אבנים וסלעים, לפנות דרך למחרשה. הרים צהלו מקול האדם כי בא. תנים חרדו ממאורתם. וחזירים התפרצו, עדרים עדרים, נמלטים על נפשם, אף גם פגעו באדם.

יחד עם דיגור סייר שייד את הסביבה, כדי לקבוע את החלקה הראויה לבנין המושבה. ממערב לכפר נמצאו רמות ההרים יפות וחמודות. הרי הכרמל משמחים כל עין בשלל גוונים. במערב תכלת הים הגדול. היש בכל הנחלה מקום יפה מזה בשביל בנין המושבה? –

כן יקום! פינו מעברים בין השיחים והסלעים, וסמנו רחובות.

בין כה וכה הגיע המנהל החדש, האדמיניסטרטור

יהודה ליב וורמסר . ומקץ שלשה חדשים לשבתו בזמארין, חזר שייד בחודש טבת

תרמ״ד 1884

לפריז.

וורמסר בא ובידו רשימת האכרים: זה אלמוני, זה פלוני, זה פלמוני. האכרים רואים לפניהם אדם בעל צורה, מדבר גרמנית וצרפתית, בר־אוריין. אמנם מוצאו אלזסי... דבר זה מעורר חשד: גם ברסר מוצאו אלזסי. האם דיה עובדה זו כדי לבשר רעות?

התשובה לא אחרה לבוא. וורמסר לא העמיד פנים ולא הסתיר דרכיו. מיד יצא למעשהו ביד תקיפה ובזרוע נטויה. עבר ״מבית״ ל״בית״ לחפש אם אין־יש מתחמק מעבודה. יום אחד מצא שנים ישנים בביתם שנת ישרים. הוא העיר אותם משנתם בחמת זעם: למה לא יצאו לעבודתם?... והנה נמצא, כי השנים שמרו תורם בליל אמש...

אף הוא פרסם מודעה:

״מי שילך לחיפה אל ביתו בזמן החריש בלי נטילת רשות, מאבד זכותו לחזור לזמארין. וורמסר״.

תאמר, דרכו של בשר ודם שהוא מתגעגע על אשתו ועל ילדיו, נכסף