— אי לך, ריקא! ונטילת ידים מהיכן? ו״מים אחרונים״ לברכת המזון!

— ראה, עיקר שכחתי! נטילת ידים מהיכן!

— תנוח דעתכם, עד שהן מגלגלות בבני־עוף אלו וכל צפור־כנף, אני קופץ אל ביר־איל־חנאזיר ומעלה לכם מים כנפשכם שבעכם.

– שפתיים ישק! בצל התורה בצל החכמה... ולקנות סעודה — כל פרי גנה, והבוחר יבחר, אין אונס... סוף דבר: מכל אשר אצל לכן אלהים ברכה.

אכן אצל להן אלהים ברכה: עוד יש בבית מעט קמח חטה...

וזריזות הידים. ידי אמהות לעולם זריזות הן. ועל השולחן עולים פתותי־בצק מתובלים בשמן — מה יתאונן אדם חי, דיו שהוא חי. אוכלים ״הילדים״, ושמחים, ולבם טוב עליהם, ו״ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו״.

אורה ושמחה בחושה וצהלת צחוק — ישׂשׂוּם מדבר וציה.

שתי נשים היו במושב — שתי אמהות טובות.

בחודש חשון ( תרמ״ה 1885 ) ירדו הגשמים. הואיל וטרם נעשתה חלוקת האדמה החליטו לעבוד עוד שנה אחת בקומונה. חיי הקומונה אמנם היו למעמסה. קשה היה לדור עשרה אנשים בחדר צר אחד, והתבשילים שהתקינה המבשלת אף הם לא היו מלאכת מחשבת. אם טוב־טעם אין כאן, ידים מסואבות ודאי יש כאן, וקשה ביותר העבודה הקומונלית.

הכל דרשו לבטל את המטבח המשותף, וחפצם ניתן להם. מעתה קבל איש איש 2 גרוש ליום לצרכי כלכלתו. העגלה ההולכת לחיפה להביא מצרכים, יוצאת מאז שלש פעמים בשבוע, והשליח מביא לכל איש ממשפחתו חבילת מזונות יבשים. בית־המאפה הכללי נתקיים עדיין, ואיש איש קבל לחם כל צרכו. בימות הגשמים לא יכלה העגלה לרדת לחיפה והיו יוצאים חובת סעודה בלחם יבש.

הגיעו ימי חריש וזרע והתחילה העבודה.

בחודש כסלו גברו הגשמים. כל החודש כולו אין יוצא ואין בא. מי המטר בוקעים בחושות. אין פנה יבשה. אין אדם מוצא לו קרן־זוית להניח ראשו בלילה. צרכי מזון אין. אזל גם הקמח, ומחיפה אין תקוה להביא כל מאום. אולי יובא מה־שהוא מאחד הכפרים הקרובים? נשלח אביגדור הרשקוביץ, צעיר מן הגארדיסטן, בן אחד האכרים, לקנות קמח מן הטחנות שבסביבה. הוא הביא שני גמלים טעונים שקי קמה, והקמח שחור, מעורב בחול... אחדים מן האכרים חלו מחלת הדיזנטריה. אך אל יפול לב אדם עליו — במחסן האדמיניסטרציה מוכנים לך צרכי רפואה: שמן קיק... ברוך הטוב והמיטיב.

בחודש טבת תשו הגשמים, שוב יצאו לחרוש ולזרוע. אלה שלא נמצאה להם עבודת החריש, עסקו בסקול אבנים.

נוספו עוד על חבורת האכרים

שלום וכסלר ואברהם ברקוביץ .