פרק:

יז.

מרד הארבעים

ברור היה לעין כל, כי בקרב הימים יחול מפנה מכריע בסדרי החיים והעבודה של האכרים והמושבה. שנת תרמ"ח, לכאורה, בשרה טובות. אך וורמסר לא זנח את ה״חשבונות״ עם האכרים, אשר דרשו את פיטוריו. הוא קרא בסערת רוחו: בי נשבעתי אם לא עשיתי קציר לחוטאים הללו במשך שנתיים ימים, אחרי אשר כתבה ידם במכתב האשמה אשר הגישו לברון, כאשר יבער הגלל עד תומו!

המערכה הנטושה בין האכרים ובין וורמסר הגיעה למלוא תקפה בימי הרופא ד"ר גולדברג. טעות היא לחשוב כי מערכה זו מקורה בסכסוכים שבין הרופא והפקיד. אלה אשר האשימו את הרופא כאילו הוא הפיח רוח מרד באכרים - טעו כפליים. בהגיעו למושבה מצא כבר הרופא עובדות קיימות. המרירות בלבות האכרים לא בן לילה נולדה. זכור המקרה של חנוכת בית הכנסת ע"י גרמני נוצרי מחיפה. זכורה חבתו של וורמסר לגרמנים מחיפה. זכורים החומרות והאסורים שהטיל על האכרים, והם הרי דרשו את פיטוריו מן הברון במכתבם הידוע, בטרם בוא הד"ר ג., אלא שגרמו המאורעות, וסבלנותם של האכרים פקעה דוקא בימיו של הרופא. כי הרופא, בלמדו לדעת מהרה את טיבם של הדברים, עמד לימין האכרים המתמרדים, עד כי הללו ראוהו כמנהיגם.

אחרי חג הפסח נתאספו כל האכרים אל בית הכנסת, בעצת מאיר ליב הירשקו. היה זה יום קריאת התורה. אחרי הקריאה נשא מ. ל. הירשקו דברו אל כל הקהל, פרש את מעשי המנהל וורמסר, ששם את המושבה כולה למרמס ואת אנשיה לחרפה והציע לפניהם להשבע בספר התורה, כי לא יפרדו זה מזה, כי יקומו כולם, יד אחת ולב אחד, למלחמה ולא ינוחו ולא ישקטו, עד אשר יכריחו את וורמסר לעזוב את זכרון יעקב.

קצתם של האכרים נשמטו אחד אחד ויצאו מבית הכנסת בשמעם את הצעת הירשקו. נותרו רק ארבעים. ואלה כולם נשבעו בספר התורה כי לא יפרדו זה מעל זה, יבוא מה שיבוא ויהיה מה שיהיה, יחד יעמדו במלחמתם, עד אם יוסר מעליהם "מר המות וורמסר".

דרישתם נהפכה לזעקה מרה:

הלאה וורמסר !