פרק:

רוקח מזה, שליבו את אש המחלוקת. מוטב היה לכולם, אילו הניחו לסכסוך במושבה שיתישב מאליו, ולא להרתיח עולם ומלואו ולהרעיש את כל תפוצות ישראל, מה שהעלה בלב הברון׳הנדיב כעס ורוגז, וכמו כן לא מחכמה עשה שייד, שפרסם ב״המליץ״ את מכתבו הידוע.

ד. אין להסכים לדעת האכרים ״המורדים״, כי וורמסר אמר לעקור את הדת. נימה זו, כאמור לעיל, היא יצירתו של גולדברג בלבד, וחבל שהאכרים נגררו אחריו, ומתוך כך לא הובלטו במדה מספקת עיקרי טענותיהם וקובלנותיהם כלפי וורמסר, ורק מעט מן העובדות המדברות בזכותם נמצא במסמכים. אמנם גם המעט אשר ידענו, יש בו משום האשמה כבדה כנגד וורמסר: עריצותו, מעשה משפחת הורן, קשריו עם הגרמנים וחנוכת בית׳הכנסת, הזלזול שנהג באכרים, שבז להם ולרגשותיהם ורמס לעפר כבודם — כל אלה דיים להעמידנו על טיבו של האיש הזה ולהוכיח עד כמה לא השכיל למלאות שליחותו באמונה.

ה. וורמסר היה איש משכיל, בן תורה ותרבות, וכל מה שסופר עליו בנוגע לדת — דברים תפלים הם, ואין לתת בהם אמון. לעומת זה קשה גם להאמין, כי היה ״חובב ציון״ מסור, כמו שהיה מעיד על עצמו. גם הוא כד״ר גולדברג חייב היה להתנשא מעל לקפריזות אישיות ולפנות את מקומו לאחר, כשהגיע המרד לשיאו, ובלבד שלא יבולע לאכרים ולישוב הארץ. אין אפילו עובדה אחת המדברת בזכותו. וכאן מקום להעיר, כי אף שייד לא השכיל לנהוג: אילו סלק מן המושבה גם את הרופא וגם את וורמסר, דבר שהיה לפי כוחו ומעמדו, כי אז היה משיב את השלוֹם על כנו.

*

תמה פרשת וורמסר היגעה. במקומו הובא כאדמיניסטרטור בן־שמואל מראש פנה. עם בואו של בן׳שמואל באה תקופה חדשה.