פרק:

הגדולים ובין הקטנים. מזעזעים הם דברי מ. דיזנגוף בתארו את מות בתו יחידתו, שנשרפה בלהט הקדחת.

אליהו קנטור

מספר, שמיד עם התחלת העבודה בבית־החרושת התחיל סבל הקדחת. לראשונה הובאו מומחים צרפתים. ליד בית־החרושת נערך גם בית-תפילה קטן. המושבה זכרון־יעקב הביאה מתנה ספר־תורה. כל אנשי המושבה הלכו ברגל ללוות את ספר־התורה לטנטורה, וגם הצרפתים נצטרפו לתהלוכה. בין אלה נמצא צרפתי אחד שבקש לזכות בכבוד לשאת קצת את הספר, וזכות זו נתנה לו. הצרפתים לא האריכו ימים שם ועזבו את המקום. היו בחורים אחדים — מספר קנטור — שידעו מעט את המקצוע, אבל לא במדה מספקת. העבודה לא הצליחה, אולי מפני שהחול לא היה ראוי לתפקידו והבקבוקים לא עלו יפה: הצואר של הבקבוק לא היה נצמד כראוי לחלקו התחתון של הבקבוק. דיזנגוף לא אמר נואש והביא מומחים מבוהמיה, אך גם אלה לא הצליחו, ושוב, בשל הקדחת. אז החליטה הפקידות לייבש את בצות טנטורה. הערבים התנגדו ליבוש. הם טענו רק אחת — ״מן־אללה״, וחסל. אלא שסוף סוף נתרצו לאחר שהקימו להם בנין בית־ספר. נערכה מפה של הבצות. אבל אחרי שהערבים מטנטורה כבר הסכימו ליבוש, עמדה הממשלה לשטן. ביום שבת אחד בא הקימקאם מחיפה, שונא ישראל, ובבואו אל בן־שמואל פקד בכל תוקף להפסיק מיד את העבודה. בן־שמואל יצא לחיפה עם הקימקאם להשתדל להשיב את הגזירה המוזרה, אבל כנראה ללא תועלת״. וקנטור פקד להפסיק את העבודה. מפריז הגיעה פקודה לבטל את המפעל. דיזנגוף עזב את טנטורה.