פרק:

ל.

מעלה מעלה

נשוב לתאור חיי המושבה לפי סדר הזמנים.

1906.

״השקפה״ בגליונו מיום ט״ו אלול

תרס״ו 1906

מספר על הבציר והיקב לאחר ההעברה:

״כבר נגמר הבציר ועבודת היין. היקב כבר עבר לרשות האכרים, ולב האכרים חרד לגורל היין. בשנים הראשונות יקבלו אמנם בכל אופן את מחיר ענביהם אם גם יצטרכו לשפוך את היין, כי יחד עם היקב נמסר לידם סכום מסוים, תמיכה לעסק היין; אבל כבר נוכחו האכרים לדעת כי לא בתמיכה יושעו, ורובם מזכירים בגועל נפש את ה״ימים הטובים״ ההם, הימים אשר היו עיניהם נשואות אל הבית הנהדר ההוא העומד בקצה המושבה, ואל הלוח, לדעת מתי יחול ה״ראשון״. יודעים הם עתה כי מקור מחיתם עתה לא הפקידות – אלא השדה, הכרם והיקב. ומשתדלים הם להוציא מהם ככל האפשר יותר פולים, יותר ענבים, כאכרים גמורים. השנה היתה טובה מבינונית. הענבים עלו יפה, ולמען פנות להם מקום ביקב הוכרחו לנדף (לשרוף) את כל היין מאשתקד לכוהל, לדאבון לב האכרים היראים פן יצטרכו לעשות ככה בשנה הבאה ליין של השנה, ואז לא כדאי גם לבצור את הענבים, כי מחיר עבודת הכוהל והחבית יעלה על מחיר הכוהל עצמו. — — גם הפולים ומזרע החורף עלו יפה ונמכרים בנקל ובמחיר טוב. ומצב רוב האכרים משביע רצון. פרי אדמתם מספיק להם למחיתם — — והמושבות הקטנות בנות זכרון־יעקב מתנועעות בין ישוב וחורבן: שפיה הנחמדה אשר חיתה בשלוש השנים האחרונות ע״י ביה״ס ״קרית ספר״, אשר הפיח בה רוח חיים עליזים והיטיב הרבה את מצבה — שבה לחצי חורבנה, כי ביה״ס הנ״ל גורש משם ע״י הפקידות, לא רק מבתי הפקידות כי אם גם מבתי האכרים אשר השכירו לביה״ס. וכל הפצרות האכרים לבל יגרשו אותם, כי בזה מחריבים את המושבה — לא הועילו. — — לבת־שלמה אשר כבר