פרק:

לט.

הבקור האחרון

זכתה המושבה לבקורו החמישי של אבי הישוב,

הבקור החמישי

—

והאחרון .

נאמן לעצמו העלים הברון גם הפעם את יום בואו, כדי להמנע מקבלת־פנים רועשת. הידיעה הראשונה הגיעה רק מבירות, שם עגנה אניתו.

כל המושבות, מפעלי טפוחיו, עשו הכנות רבות לקבלת פניו. ורבות היו הכנות המושבה זכרון־יעקב. מרכז בני־בנימין טרח אף הוא ומינה ארבעה צעירים ללוות את הברון בכל סיוריו בארץ.

יום השבת, ט״ו אייר

תרפ״ה 1925 , פשטה השמועה בזכרון־יעקב, כי למחרת תגיע אנית הברון ״אטמה״ לחופי טנטורה. הלילה היה ליל שמורים. הזקנים ישבו ועסקו בספורי־זכרונות. צעירים טרחו, הלכו ובאו, וצעירות עסקו בהכנת שערי כבוד ובקשוטים.

למחרת עם שחר השכימה המושבה מתוך קוצר־רוח בצפיתה לבוא האורח הגדול. ״בני־בנימין״ יצאו לטנטורה, כששים פרשים רוכבים, והסתדרו בחצי גורן עגולה. על ידם הסתדרו: פקידי

פיק״א Palestine Jewish Colonization Association (PJCA) החברה להתישבות היהודים

רוזנהק, ויקטור כהן, באי־כח ועד המושבה ישראל יהודה נידרמן וישראל לרנר,

ב״כ בא כוח (נציג)

מרכז בני־בנימין ונשיאם אלכסנדר אהרנסון.

גשר עץ לעלות הברון מן הסירה הותקן על־ידי בני־בנימין, ומן הצד עומדים בני הכפר טנטורה, צופים במחזה וחרדים לקראת האורח החשוב.

בשעה אחת־עשרה לפני הצהרים התקרבה האניה יותר, וסירה מיוחדת לדבר השיטה את הנדיב ורעיתו ואתם הנרי פרנק. הסירה עגנה סמוך לגשר והאורחים עלו על החוף. תרועת הצעירים צהלה מסביב: ״יחי הברון״. קרנו פניו של הברון ובעיניו נוצצו דמעות. הוא לוחץ את ידי מכבדיו בחבה. מתקרב אל הצעירים הרוכבים על סוסיהם. הפעם לא נשמעו נאומים. אחד הפרשים מברך בקול רם ברכת ״שהחיינו״ והקהל עונה אחריו ״אמן״ מקרב לב.

הנסיעה לזכרון־יעקב נעשית לאט לאט. כל זעזוע קשה הוא לגופו של הישיש.