פרק:

לראות חיים במושבה החדשה הזאת כאשר היא, כי לא היה כל בית־מושב, כל מעון על פני השדה, והן דרוש היה מחסה לנפשות ביתם, ובכן החליטו לעזוב את נשיהם ואת טפם בחיפה עד אשר יוכלו לכונן להם בשדה מקומות למעון ולמחסה. מעציבה היתה הפרידה, וגורל הנפרדים, הגברים והנערים בשדה, והנשים והילדים בעיר, — היה רע ומר מאד.

״בכפר הקטן על ראש הגבעה נולדה עלילת גבורים. המכשלה הראשונה אשר לפניהם היתה המלחמה באדמה, אשר היתה מכוסה כולה אבנים גדולות. השבילים המתפתלים אל על היו צרים ומלאים אבנים, עד אשר לא יוכל לעבור בהן גמל או פרד. וכי יבקשו להעביר שם עגלה טעונה, ועמד הנוהג בה לרגל הגבעה ועמס את המטען על שכמו. — -״

ואמנם מעט הקורות והקרשים, שהובאו מרומניה, קצתם הועלו במעלה ההר על כתף האנשים, ואת השאר מן ההכרח היה להשאיר בחיפה.

האדמה טרשים, ואין צל משמש, ולא מחסה ממטר, ושממה. ולמה ככה יהמה הלב, למה יתפעם?

אכן שא נא עיניך וראה: שלות־אלם מסביב. סלעים מחבקים גבעות־עולם, רובצים עליהם בכל קדרות שממונם. הרים עומדים מחרישים, כמקשיבים לדממה.

רק לעתים בת־קול עונה לעומתך מבין ההרים. מי זה, מאין?... נדמה לך, כאילו פה, בימים מקדם, ננעל בית־גנזים לרזי עולם; סגור ומסוגר הוא עד עת קץ. ויום יבוא... אז יפצחו הרים רנה!

ומנגד הים לוטש יהלומיו בזוהר הרקיע.

— לעבודה! באלהים נעשה חיל!